הקדמה

 

התייחסות מעניינת לקשר שבין כללי היסוד בפסיכותרפיה והטיפול הנפשי באינטרנט ניתן למצוא אצל דרור גרין, השואל האם מדובר בהתאמה של כללי היסוד או שמא בשוני מהותי, עידן חדש, כדבריו. קשה שלא להסכים לטענה כי הטיפול הנפשי באינטרנט פותח אופקים חדשים, קשה שלא להסכים לפוטנציאל המחקרי הטמון בתחום (אם כי את שלילת הבסיס המדעי של הפסיכותרפיה - אותה מציין גרין - יש לסייג, שהרי גם שם קיים פוטנציאל מחקרי עצום). מאמרו של גרין מעניין דווקא משום נגיעתו בתחום המיסטי, כהגדרתו, של מהות הפסיכותרפיה. קריאת המאמר גרמה לי הנאה, ועוררה בי מחשבות רבות. ברצוני לחלוק אחדות מהן ולהציע נקודות מבט נוספות.

 

גרין טוען ש"הטיפול הנפשי באינטרנט מספק את הסיטואציה הטיפולית האולטימטיבית ליצירת נייטרליות והעברה טהורה". זהו למעשה הטיעון הקושר בין הטיפול הנפשי באינטרנט ובין הפסיכואנליזה, באמצעותם של כללי היסוד שהגדירה האחרונה. מערכת הנורמות המקובלות אצל מטפלים (קרי - המסגרת) אין מטרתה יצירת נייטרליות, כי אם להבטיח יציבות מינימלית המאפשרת את גמישות התכנים בטיפול. דומה שבכך, מצטרף לרצף 'פסיכואנליזה בעזרת ספה - פסיכותרפיה דינמית פנים מול פנים' סמן קיצוני חדש: טיפול נפשי באינטרנט.

 

עולות כאן שתי שאלות חשובות, הקשורות זו לזו. הראשונה נוגעת לעצם ההנחה ש"על הרופא להיות בלתי חדיר מבחינת המטופל ולשקף, כמו מראה, רק מה שנמצא מולו" (Freud, 1957). השניה נוגעת ליכולת - או אי היכולת - ליצור העברה "טהורה", ללא השפעות חיצוניות.

 

 

הדגשת התוך אישי, הדגשת הבין אישי

 

באשר לשאלה הראשונה, הנוגעת להנחתו של פרויד באשר לאי החדירות של עולמו הסובייקטיבי של המטפל, הרי שהנחה ארכאית זו, בהיותה צמודה לטיפול באינטרנט מתעלמת מפער של כמאה שנים של התפתחות והסתעפות התיאוריות הפסיכואנליטיות. עמנואל ברמן (1986), בהידרשו לשאלה האם המטפל הנו פרשן אובייקטיבי או שותף למפגש, דן בהתלבטות הקיימת בפסיכואנליזה בין דגש תוך אישי לדגש בין אישי. מעניין כי גם פרויד עצמו, המהווה את האסמכתא לטיעוניו של גרין, עבר מהפך בנקודה זו. מהפך זה התבטא במעבר שבין פיתוח "תיאוריית הפיתוי", לפיה נגרמת הנוירוזה בשל פיתוי מיני של הילד על ידי בני משפחה או מבוגרים אחרים בתקופת הילדות לבין התנערותו מתיאוריה זו והדגשת הפנטזיה התוך אישית שמקורן בתסביך אדיפוס. ברמן מציין כי תיאוריית הפיתוי הנה תיאוריה בין אישית במהותה, בה מודגשת השפעתו של פרט על משנהו בעוד שהתיאוריה של תסביך אדיפוס הנה מודל תוך אישי המדגיש את השפעת עולם הדמיונות הפנימי של הפרט על תפיסת המציאות שלו. במשך שנים רבות היה מקובל לראות את המהפך בין המודלים כהישג מבורך, שאפשר לפסיכואנליזה מורכבות ותחכום גדולים יותר, אך לאחרונה עולה דעה הפוכה בתכלית הרואה במהפך זה נפילה, התנתקות מתשומת הלב לעולם המציאות והשפעותיו.

 

דגש תוך אישי מוליך להתמקדות בעולמו הפנימי של המטופל, בדמיונותיו, בקונפליקטים שלו, בפתולוגיה שלו. למקבלים דגש זה יש הצדקה למאמץ להיות צופה ופרשן אובייקטיבי ככל האפשר, על מנת ליצור "מסך חלק" נייטרלי עליו יוכל המטופל להשליך את עולמו הפנימי.

 

כאשר ההבנה התוך אישית זוכה להשלמה על ידי הבנה בין אישית, מסכם ברמן, מוליך הצירוף להסתכלות אחרת. בגישה זו המשתלבת בעיקר במודלים המתמקדים בהתפתחות העצמי ויחסי האובייקט, נתפס הטיפול ראשית כל כמפגש בין שני אנשים, היוצר תהליך אינטראקטיבי מורכב.

 

נראה כי גרין מדגיש את התוך אישי. ייתכן ויש מקום להסתכלות על טיפול נפשי באינטרנט תוך הדגשה של הבין אישי. ייתכן שבדומה לתרומה ולהעשרת התיאוריה הפסיכואנליטית נוכל לדון במקומם של תהליכים בין אישיים כהעברה נגדית והזדהות השלכתית - במציאות הוירטואלית.

 

 

העברה ואובייקטיביות

 

השאלה השניה, נוגעת כזכור ליכולת ליצור ההעברה "טהורה", ללא השפעות חיצוניות. בטיפול באמצעות האינטרנט קל יותר להשיג "אובייקטיביות". קלות זו מושגת על ידי תהליך הדה-פרסונליזציה של תקשורת כזו, וזו נקודת השוני העיקרית בין טיפול פנים אל פנים ובין טיפול באינטרנט. מעניין יהיה לבחון באופן אמפירי האמנם ניתן באמת "לנטרל" את השפעתו של המטפל בטיפול באינטרנט. במציאות, כפי שנוכח פרויד, הדבר בלתי אפשרי - דבר אותו מציין גרין במאמרו. אנשים המטפלים באמצעות דואל (דואר אלקטרוני) מציינים את העדרם של מקורות מידע נוספים מעבר למילה הכתובה על מסך המחשב, כקושי. אולם הם גם מציינים כי ניתן ללמוד "לקרוא בין השורות", לשמוע את הנאמר באופן שונה, לשים לב להשמטות, אי רציפות ו"דילוגים", מאפייני הפסקה וכו' (ראה למשל, אוקר, 1997). אולם גישות המדגישות את התהליך הבין אישי אינן רואות בכך רע הכרחי כי אם כלי טיפולי חשוב ממדרגה ראשונה (ראה למשל את ספרו של לואיס ארון, 1996). ארון מציג בספרו דיון מרתק בתקשורת הקיימת ביו המטפל למטופל, גם כאשר המטפל טוען לנייטרליות. הוא מראה למשל, איך גם שתיקה נושאת בחובה מסר חזק מעין כמוהו, בעקבותיו בונה המטופל תיאוריה לגבי מיהו המטפל שמולו.

 

תפיסתו של גיל (1982) את מושג ההעברה מדגישה את תרומתו של המטפל והתנהגותו המציאותית להיווצרות ההעברה. לא ניתן לשפוט שיפוט אובייקטיבי מה נכון ומה אינו נכון בדרך בה נתפס המטפל, טוען גיל, ולכן יש לראות את המציאות הבין אישית כיחסית, כזו שבה שתי נקודות המבט (הן של המטפל והן של המטופל) תקפות באותה מידה, גם אם שונות זו מזו. תפקיד המטפל הוא לא מציאת "עיוותים" וחקר האמת, כי אם יצירת דיאלוג מסוג חדש, בו יפתח המטופל את החופש להגיע למודעות ויכולת ביטוי חוויותיו בתוך הקשר הטיפולי.

 

 

שאלת ההעברה הנגדית

 

מפרספקטיבה זו, אם נקבל את ההנחה כי טיפול באינטרנט יוצר שדה פורה להווצרותה של העברה, הרי שבאותה קלות נוצרת העברה נגדית אצל המטפל, היות וגם הוא אינו חשוף להיבטים מציאותיים של המטופל. האם ניתן להניח כי לחוויות רגשיות אלו של המטפל אין כל נגיעה על המטופל מעברו השני של המחשב? כאן גם המקום לציין כי מלבד הטיפול בעזרת דואל קיימות מגוון אפשרויות טיפוליות נוספות אותן מציע האינטרנט, בינהן טיפול בעזרת טכנולוגיות מתקדמות של וידאוקונפרנסינג. בטיפול מעין זה מצטמצמת מאוד המגבלה (או היתרון?) של אי המצאות בחדר הטיפול ושל התקשורת הקולית. סביר להניח כי ההעברה הנגדית קיימת ומשפיעה בכל דרך תקשורת, גם בזו הכתובה. ייתכן כי היא נושאת אופי ייחודי, אולם לא ניתן לנטרלה, ואף אין צורך לנטרלה. בכך למעשה, נפרם הקשר שגרין טען לו, שבין הפסיכואנליזה לבין הטיפול באינטרנט, קשר שהסתמך על סיפוק "סיטואציה טיפולית אולטימטיבית ליצירת נייטרליות והעברה טהורה".

 

במהלך העבודה הטיפולית עולים במטפל רגשות (ולצורך זה איני מבחין בין קריאת דואל ובין פגישה פנים אל פנים) אשר תאורטיקנים מסוימים מכירים בערכם. ה"מדריך הפנימי" של קייסמנט, למשל, כולל בתוכו תהליכי העברה נגדית החשובים וחיוניים לתהליך הטיפולי. לאחר עיבודם של רגשות אלו יכול המטפל להחליט האם נכון יהיה לבטאם, כך שהמטופל ייעזר בדברים אלו על מנת להבין את המתרחש בקשר הטיפולי (קייסמנט, 1985).

 

 

הרעב לקשר, האימה מפני קשר

 

בסרט הקולנוע "דניס מתקשרת" מתוארים מערכות יחסים של דמויות מספר, השזורות זו בזו, ומתבצעות רובן ככולן באמצעים טכנולוגיים. אפילו יחסי המין נעשים באמצעות הטלפון. כאשר דניס יולדת את בתה, נמצאים ידידיה (אותם לא פגשה מעולם, ועם חלקם אף לא שוחחה מעולם) עמה, בשיחת ועידה. אולם כאשר עומדים החברים לפגוש זה את זה (חלקם לראשונה!) פנים מול פנים במסיבה לזכר חברה שנהרגה בתאונת דרכים, נתקפים רובם בחרדה, באימה, מפני מפגש זה. זוג האוהבים, אשר נדברו כי ייפגשו לראשונה זו עם זה באירוע הנדון, חולפים אחד על פני השנייה בניכור, בחשש, בתחושת החמצה.

 

מה מקומו של הטיפול באינטרנט? האם הוא בא כמענה לזמינות, כרתימה של הטכנולוגיה לשירות האדם, החי, הנושם, החושק, הפוחד, הרוטט? האם הוא בא כמענה לחרדה מפני מפגש ממשי עם האחר? כהסוואה אנונימית ונוחה? כפתרון שאינו נוגע בבעיה? ואולי מדובר בשילוב בין השניים?

 

 

סיכום

 

טיפול במהותו הנו קשר בין אישי. וכמו בכל קשר בין אישי נדרשת בו מידה של אמון. לנושא האמון בבחירת המטפל מתייחס מאמרו של אוקר (1997) המראה כי בבחירת המטפל אליו פונים עולה שאלה זו ביתר שאת, בעיקר בשל העובדה שהמטופל והמטפל חברים, בדרך כלל, באותה קהילה. דומה כי באינטרנט בעיה זו נפתרת בשל האפשרות לאנונימיות. אפשרות זו לאנונימיות יכולה לאפשר תהליך תקשורתי בהיר יותר בשל רגיעה יחסית של מנגנוני ההגנה. אגב, פרויד טען כי הסיבה לנטישת ההיפנוזה ככלי טיפולי נעוצה בעובדה שהיא "מרגיעה" את פעולת מנגנוני ההגנה, ואילו הוא סבר כי לצורך הבנת הנוירוזה יש מקום חיוני להתנגדות דווקא, (פרויד, 1917). לפחות בנושא זה, אם כן, סביר כי פרויד היה מבקר את הטיפול באינטרנט.

 

תכתובת באינטרנט - גם היא מהווה קשר בין אישי: יש סגנון, שפה, תקשורת ויחסי גומלין. זה עונה לצורך בקשר תוך התמודדות עם החרדות העולות מקשר זה, על ידי נטרול של מרכיבים מסוימים ממנו. האם תכתובת זו מהווה תחליף למגע אישי אמיתי? סמפסון ועמיתיו (1997) טוענים כי טיפול באינטרנט אינו מהווה תחליף לטיפול ומטרתו היא לעודד פניה לטיפול "אמיתי". למעשה, הם משווים טיפול זה לייעוץ הניתן בתכניות רדיו או בעיתון: יש בכך צורך, יש בכך יתרונות, אך אין בזה תחליף לטיפול נפשי. וכמו שטיפול אמור להוות שלב בהכללת התוצאות אל מחוץ לחדר, הרי שאת הטיפול באינטרנט יש להכליל הלאה, אל קשר שאינו מנטרל בהגדרתו מרכיבים בין אישיים.

 

בכך למעשה, אני מציע לראות את הטיפול באינטרנט לא כשדרוג של גישות מסורתיות, כי אם כנקודה על פני רצף. לא כולם מעונינים, יכולים או צריכים לעבור על פני הרצף כולו, אך זוהי בהחלט יכולה להיות שאיפה. היות וכך, אין זהות בין טיפול פנים אל פנים ובין טיפול באינטרנט, אם כי יש דמיון בתהליכים מסוימים, כמו גם שוני מהותי. השילוב בין הצורך האנושי בקשר בין-אישי, בין החרדות העולות מקשר זה ובין הטכנולוגיה המאפשרת זאת, יוצר הזדמנות טיפולית מרתקת, שלא נותר אלא לברך עליה.

 

יש כמובן לצפות לתהליך ארוך של גיבוש והתהוות בתחום, גם דרך מחקר אמפירי, במסגרתו יינתן ביטוי ליתרונות הטיפול הנפשי באינטרנט (למשל: זמינות, קלות ונגישות הקשר; ניצול מרבי של משאבי מידע וזמן; אפשרות לאנונימיות מוחלטת של הפונה; אפשרות לניתוח הטקסטים, ועוד) וכן לחסרונותיו (למשל: חוסר אפשרות לפקח על רמה מקצועית של ה"מטפל", בזבוז משאבים בשל פניות של מתחזים, אפשרויות ציטוט, ובעיקר - הביקורת על אי יכולתו של מפגש שאינו פנים מול פנים למלא את מקומו של טיפול פסיכולוגי הולם (ראה למשל אוקר, 1997; סמפסון ועמיתיו, 1997)).