על מציאות ואחריות

ד"ר אודי בונשטיין

מאמר זה הנו עיבוד המבוסס על מאמר תגובה שפורסם בשיחות, י"ז(1),79

 

באחד מגליונות "שיחות" (גליון ט"ז) קראתי מאמר אשר כתב דר' גבי שפלר, ועורר בי עניין רב. במאמר זה דן דר' שפלר מפרספקטיבה אתית וביקורתית במצבים בהם נפרץ הגבול בין דמיון ומציאות, בעיקר סביב השימוש במרכיבים ומושגים מקצועיים-טיפוליים בהקשרים יום יומיים שאינם טיפוליים. מתוך הסכמה עם דבריו אעיר ואאיר נקודות מספר.

 

שפלר מציג את נושא לקיחת האחריות (אי לקיחת האחריות) כבעיה אתית ומקצועית. סירוב זה ללקיחת אחריות מעמיד את הפסיכולוגים הקליניים בבועה סגורה, לא מציאותית ולא תורמת או נתרמת מדיסיפלינות שכנות עמן היא עובדת. אותו קושי לקבלת המציאות (הדגשת ה- being תוך התעלמות מה- doing, תהליך שאינו יצירתי) בא לידי ביטוי גם בפרטים אדמיניסטרטיבים ובמעמדו של המקצוע בציבור הרחב.

 

תמהני מה היינו אומרים למטופל אשר היה מתחבט בבעיות דומות, מטופל השקוע כל כולו בעולם הפנטזיה בחדרי חדרים, ספקן, אמביוולנטי, מתלבט נצחי. סבורני שבשלב זה או אחר היינו מצפים להתפתחות: ללקיחת אחריות על חייו, ליכולת לבחור ולעמוד בתוצאות בחירותיו ובאבלו על האובדן הכרוך בכך. בהקשר דומה, קשה לי להימנע מהמחשבה לו הייתה הזהות המקצועית לובשת דמות ונכנסת כמטופל, איזו הפרעת אישיות הייתה מאובחנת עבורה?

 

ארצה להתמקד בנושאים מספר: אבחון, מעורבות במערכות בריאות הנפש, עבודה מול מקצועות אחרים, ומחקר. נראה לי כי נושאים אלה קשורים זה בזה ומשפיעים רבות על היחס לו זוכה מקצוע הפסיכולוגיה הקלינית במערכות אלו.

 

1. חוסר היעילות המשווע באבחון אשר הופך ללא רלוונטי משום הזמן הרב שעובר עד למתן הדו"ח ובשל העמימות הרבה בתוכו: ניתן להפריד בין אבחון לצרכים דידקטיים (עשיר, מלא, אמביוולנטי ומעורפל ככל שיהיה) לבין דו"ח שמטרתו להשיב על שאלות של אבחנה מבדלת, שאלות בוערות, דחופות, וממוקדות, שלכלים הפסיכודיאגנוסטיים משקל רב במתן מענה מהימן ותקף להן. התגייסות של מדריכים ושל פסיכולוגים מתמחים ומומחים לבצע דיאגנוסטיקה דחופה כזו מחייבת אומנם לקיחת אחריות רבה, אך תהפוך את עבודתנו ליעילה, נחוצה ומוערכת.

 

2. מעורבות במערכות בריאות הנפש: נראה לי כי רוב הפסיכולוגים מתייחסים אל החלק האישפוזי כאל רע הכרחי במהלך התמחותם. לתפיסתי, זהו המקום בו למקצוע הפסיכולוגיה הקלינית נודעת החשיבות והייחודיות הרבה ביותר: עבודה וזיהוי של מצבים נפשיים רגרסיבים וראשוניים, הבנה תיאורטית והענקת מסגרות מושגיות מתאימות להבנת המטופל המאושפז, שימוש ביכולת ובכלים הדיאגנוסטיים, התייחסות לסביבה הטיפולית מתוך הבנה פסיכולוגית שלה - אלו ועוד, הנם היבטים פחות בולטים בעבודה המרפאתית. עבור הפסיכולוג העובד במערכת הפסיכיאטרית מעורבות זו, הן בלקיחת אחריות (ואחריות כנראה יש לקחת) והן בחתירה לתפקידי ניהול של פסיכולוגים קליניים חיונית לשם עצירת השחיקה במעמד הפסיכולוגים בבתי החולים (אי רלוונטיות) ואף לשם ביסוסו מחדש כמקצוע מורגש ומוערך.

 

3. עבודה מול מקצועות אחרים: בעולם מורכב ומולטי דיציפלינרי, התבדלות משמעה דעיכה. הן המחקר והן הפרקטיקה יכולים להיתרם רבות מראייה רב ממדית של נפש האדם, של כוחותיו וקשייו. בשדה רחב ורב השקות זה, יכולה הפסיכולוגיה הקלינית למצוא לבטח את מקומה, תוך הזנה והיתרמות מדיספילינות אלו. בתחום הטיפולי מהווה ספרו של יורם יובל ("סערת נפש") דוגמא לחשיבה מולטי דיציפלינרית, ובתחום המחקר ודאי וודאי שהשדות השונים יכולים להשלים ולהעמיק זה את זה (הבנה פסיכואנליטית, קוגנטיבית, נוירולוגית, נוירו-כימית, פרמקולוגית וכו' לאותה שאלה, ושוב ניתן לראות את הרצף בין המופשט וההיפותטי למוחשי והמציאותי).

 

4. מחקר: כקלינאי העוסק גם במחקר אני תמה לתרומה המעטה של פסיכולוגים קליניים לתחום. הן במחקר פעיל בנושאי פסיכותרפיה ובנושאי אבחון, והן בהתבססות על ממצאים אמפיריים לצורך הערכה והעשרת העבודה היום יומית. נראה כי המעבר בין הרמה התיאורטית ובין הרמה האופרציונלית אינו פשוט ואף מרתיע רבים. שוב, תוך הסכמה לדבריו של שפלר לגבי מקומה של המציאות, וחשיבות המעבר הרציף בין הדמיון למציאות, לא נותר אלא לקוות שהמשך התפתחותה של זהותנו המקצועית יביא לעמדה אסרטיבית המכירה ביכולותינו ובמגבלותינו, מתוך מגע מפוכח עם המציאות. ​

 

כתובת

גילון, רח' גרניט

ת.ד 269, ד.נ משגב, 20103

 

בתל-אביב: יוניצמן 21.

איך מגיעים