לכודים ברשת: מה בין התאהבות והתמכרות

 

ד"ר אודי בונשטיין

 

​

 

תקציר

מאמר המבוסס על הרצאה שניתנה באוניברסיטת תל אביב, במסגרת יום העיון "מכורים לרשת – מכורים ברשת" (15.2.06) ומנסה להצביע על מרכיבים משותפים להתאהבות ולהתמכרות, ולבחון האם לרשת האינטרנט יש מאפיינים ייחודיים המגבירים את סכנת ההתאהבות-ההתמכרות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התאהבות ואהבה

בעבודה קודמת ציינתי כי התאהבות הנה השלב הראשוני בדרך אל מערכת יחסים מתמשכת ועמוקה, אהבה. שלב ההתאהבות מהווה מעין "שיגעון לגיטימי" (השפה המדוברת מאפשרת לנו צוהר להשקפה זו, בביטויי אהבה כ"אני משוגע עליה"). זהו שלב שבו האדם המאוהב ניזון בעיקר מעולמו הפנימי, הפנטזיוני, תוך אידיאליזציה "לא מציאותית" של מושא האהבה. בחינתם של ה"סימפטומים" מהם "סובל" אדם מאוהב יכולה להעיד – אם ננתק את ההתאהבות מההקשר החיובי, הרומנטי והמוערץ בתרבותנו – על מחלה נפשית (ניתן לחשוב למשל על התסמינים הבאים: חשיבה אובססיבית על מושא האהבה, סממנים התמכרותיים, שקיעה בפנטזיה, חוויות ניתוק, הלוצינציות, הפרעות בחשיבה, מחשבות מיניות הדוחקות כל נושא-מחשבה אחר, סבל רב ופגיעה קשה בתפקוד היום יומי). לא אחת נתקלים בקליניקה בביטויים פתולוגים של אהבה, שלמעשה ניתן לראותם כהמשך לא מבוקר של שלב ההתאהבות. אחד ההבדלים הבולטים בין התאהבות לאהבה נעוץ בהימצאותו (או העדרו) של מרכיב המציאות. אהבה, בשונה מהתאהבות, מצריכה איזון בין פנטזיה ומציאות. הן בהתאהבות והן באהבה מתקיימת חתירה מתמדת אל עבר האובייקט הממשי, הניזונה מהעולם הפנימי. ההבדל בינהן נעוץ ביחס שבין העולם הפנימי לזה החיצוני ("האובייקט הממשי"). אהבה שאינה ממומשת, ללא החתירה הנ"ל לעבר מושא האהבה, מהווה בעצם קריסה לעבר הפנטזיה, או בחירה (מודעת או שמודעת פחות) להישאר במצב תמידי של התאהבות (1).

 

 

נוירוביולוגיה של אהבה

מוזר מעט לדבר על נושא כה מופשט כאהבה במונחים ביולוגים ומדעיים, אך יש לכך תקדים בספרות המחקרית, והדבר ישמש אותנו להנחת הבסיס לחשיבה התיאורטית בהמשך, אז נחבור אל המשוררים, הסופרים והמחזאים בנסיון להבין תופעה אנושית ומרתקת זו, התאהבות ואהבה. בספרו "מהי אהבה" מסכם יורם יובל שורה של מחקרים נוירוביולוגים המצביעים על מעורבותם של מוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטורים) הניתנים לזיהוי. מחקרים אלו נעשים בקרב אנשים "מאוהבים עד מעל לראשם" אשר רוב מחשבתם מושקעת באהוב ליבם. נמצאו שלושה מוליכים עצביים המעורבים בתהליך זה של התאהבות: דופמין, סרוטונין ונוירואפינפרין.

 

הדופמין, מוליך עצבי אשר יש המכנים אותו "סם האהבה", מצוי ברמות גבוהות במוחם של אנשים מאוהבים. נוירוטרנסמיטור זה מעורב בפעילויות ותופעות נפשיות רבות, ולעניינינו חשוב לציין כי רמות גבוהות של דופמין קשורות לתגמול התנהגויות מכוונות מטרה ומעורבות בהתמכרות לסמים. ייתכן וזהו הרמז הראשון לקשר בין תופעות שונות אשר אנו רואים בהתאהבות ומתקשים למצוא להן הסבר.

 

המוליך העצבי השני, סרוטונין, נמצא ברמות נמוכות אצל אנשים מאוהבים. הפחתהשל רמות הסרוטונין במוח קשורה לאובססיביות, ומן הידועות היאי כי נוירוטרנסמיטר זה קשור בדיכאון ובחרדה (הפרוזק על נגזרותיו עובד על הקולטנים של נוירוטרנסמיטר זה במוח).

 

המוליך העצבי השלישי, נוירואפינפרין, נמצא ברמות גבוהות במוחם של אנשים מאוהבים. מלבד מעורבותו הרומנטית נוירוטרנסמיטר זה קשור גם באנרגיה מוגברת, בנדודי שינה, התרגשות וחוסר תיאבון.

 

אם נותר עדיין כוח במוחנו משופע חומרי האהבה הרי כדאי לנצלו עד תום, ולקשור חוליה נוספת לשרשרת המושגית. השלב הבא, לאחר הצגת הבסיס הנוירו-כימי לאהבה, יהיה הצגתה של מערכת מוחית מעניינת הקשורה (וקושרת) בין שלושת העולמות: האהבה, ההתמכרות והרשת...

 

 

מערכת "ביקוש"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תת-מערכת תאווה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התמכרות לאהבה

מאפייניה של התמכרות לאשליית אהבה יכולים להיראות כהגזמת ההתנהגות השכיחה של אדם אשר "אוהב יותר מידי".

 

מאחורי הרעפת האהבה מסתתרים פעמים רבות נואשות וריקנות רגשית. להתמכרות זו מאפיינים כלליים המשותפים לכלל ההתמכרויות ומאפיינים ספציפיים. המאפיינים הכלליים אותם ניתן למצוא ברוב ההתמכרויות כוללים בין השאר:

 

• התרוממות רוח בזמני "שימוש".

• נפילה אל ריקנות מאכלת בזמני העדר מושא- אהבה.

• דפוסי התנהגות חוזרים למרות כישלונות עבר.

• תחושות דיכאון וחוסר שליטה.

• תחושה שאין חיים ראוים לחיות מחוץ להתעסקות באדם האהוב.

 

מעבר לכך ניתן למצוא מספר מאפיינים ייחודיים להתמכרות לאשליית אהבה:

 

• מסך אשליה: קיום קשרים בלתי אפשריים (למשל, קשרים עם בן זוג נשוי, שתיינים, רווקים נצחיים, בוגדים כרוניים, מוגבלים רגשית וכו'). מסך האשליה חיוני לקשרים מהסוג הזה, כיוון שעצם קיומם כרוך תמיד בסוג של פנטזיה שאינה מרפה.

• דילול תכני החיים: ייתכן למשל מצב של שיתוק החיים על מנת להמתין לטלפון מהאהוב, לבטל התחייבות קודמת עבור הפגישה (לכשזו מתקיימת) או המנעות מפעילות מלכתחילה כדי להיות זמינים. אולם כשהקשר בלתי אפשרי, פנטזיוני ולא ניתן למימוש הרי שהאובדן שלו ודאי, ותחושת הריקנות תמלא את המקום שזמינות היתר פינתה (מאנשים ופעולות מהסוג הממלא את החיים).

• פיתוח מנגנון הקהיית- כאב: גדלה היכולת לספוג כאב נפשי עצום, ולהתעלם לחלוטין מהמחירים שנדרשים לשלם על עצם הקשר. הכאב אינו משמש תמריץ לחדול מן הקשר. מנגנון זה מזכיר התנהגות של מכורים שמתעלמים ממצוקות גופניות מכאיבות כמו התקפיי ניקוטין אצל מעשנים, כאבי בטן והפרעות עיכול אצל אכלניי יתר, וכאביי הראש של השתיינים.

• פיתוח יחס מיתולוגי לאהוב: האהוב נתפס כסוג של כל- יכול שבידיו הכוח האולטימטיבי לאפשר להיות על גג העולם, או להפיל לשאול תחתיות. ככזה הוא מקבל תכונות המקבילות לתכונות האלים המיתולוגיים: יש לו כוח עצום– כל מילה או מחווה שלו נעשות הרות גורל.

• חיפוש אהבה במקומות לא – רלוונטיים: גם במקומות בהם נדרש ניתוק רגשי כמו עבודה או תקשורת עם רשויות ואפילו דיון טכני עם בעל מקצוע יהוו מקור לחיפוש האהוב הבא.

• נתינת יתר: זהו סוג מטעה ומכאיב של שוחד. האובססיה צצה בכל פעם שמסתמן שבן הזוג נמצא בסיפור אחר: הוא נשאר נשוי, נשאר בוגדני או אפילו סתם נשאר מי שהוא.

 

 

הרשת

לרשת האיטרנט מאפיינים יחודיים המספקים בקלות את מערכות ביקוש-תאווה. האינטרנט יוצר סיפוק רב אצל הגולשים. מחקרים מצאו כי תחושת סיפוק נובעת בעיקר משלושה גורמים: הערכה עצמית, תחושת שליטה והרגשת אופטימיות. הרשת מאפשרת מיצוי של שלושת הגורמים הללו בקלות, ולא פלא שרבה תחושת הסיפוק של הגולשים. לכך הייתי מוסיף סיפוק נוסף של צורך – הצורך הנרקיסיסטי. צרכים כצרכי שיקוף (רואים אותי, אוהבים אותי, מעריכים אותי), אידיאליזציה (אני רואה אחרים ויכול למצוא/לברוא מישהו שאוכל להעריך את כישוריו, יכולותיו וכוחו) וצרכי תאומות (היכולת למצוא אנשים הדומים לי, אולי אפילו בדיוק כמוני עמם אוכל להזדהות) – מסופקים על ידי הרשת ומהוים גורם מוטיבציוני משמעותי להמשך השימוש בה.

 

לרשת תכונות נוספות אופייניות: היא מאפשרת הטשטשות הגבול בין ממשות ודמיון ולפיכך מאפשרת ומעודדת קריסה לעבר קוטב הפנטזיה, במחיר המגע עם האובייקט הממשי.

 

נשאלת השאלה האם הרשת מקדמת מטרה (ובכך היא חיובית והסתגלותית) או משבשת קידום מטרה (ובכך אינה שונה מכל סם פסיכואקטיבי אחר. דומה כי התשובה לכך אינה פשוטה, ותלויה במשתמש.

 

 

סיכום

אם אנסה לסכם ולראות כיצד והאם יכול השימוש באינטרנט להיות פחות מסוכן כפוטנציאל התמכרותי, כך שנוכל להשאר עם ייתרונותיו הרבים - הרי שאוכל להצביע על מספר נקודות אליהן כדאי לחתור.

 

בדומה למתרחש באהבה ובטיפול פסיכולוגי, רצוי לבחון את קיומה של החתירה לעבר המציאות, לעבר האובייקט הממשי מאחר וזו – בשורה התחתונה – מטרתו ואופן התפתחותו של קשר.

 

בניגוד להתמכרות לסמים – כדאי לבחון האם מדובר במוטיבציה חובקת כל ל"דבר כשלעצמו" (מצב לא רצוי) או שהפעילות באינטרנט מקדמת מטרה או מטרות אחרות, מעבר לסיפוק גרידא.

 

אפשר (ורצוי) לשאול עד כמה "משחקת כאן" ההמנעות בתפקיד הגנתי מרכזי? עד כמה השימוש באינטרנט בא כדי להמנע מהחרדה מפני קשר עם אובייקט ממשי? קשר עם המציאות והתפקוד בה? ושאלת השאלות - האם לא חוברים להם יחדיו ההמנעות אשר הזכרנו זה עתה ושיתוק מערכת "חיפוש תאווה" אשר הזכרנו קודם לכן?וכתוצאה משאלות אלו עולה שאלה רחבה יותר, הנוגעת בעצם קיומו של יום העיון במסגרתו ניתנה ההרצאה עליה מבוסס מאמר זה: האם יש לנו תפקיד כפסיכולוגים ברשת?

 

מהו?