על האפשרות לבחור לדעת והסוגסטיה שלא מדעת

 

ד"ר אודי בונשטיין

 

מאמר זה הנו גירסא המבוססת על מאמר תגובה שהתפרסם ב"שיחות" י"ט(1), 79-80, 2004

​

 

אחת הטענות המושמעות כלפי גישת יחסי האובייקט מבית מדרשם של קליין וביון היא התבססות בלעדית כמעט של תאורטיקנים אלה על יצר המוות להתנהגות האנושית (1). עיקרה של טענה זו נוגעת לביקורת כלפי תהליכים של דה- הומניזציה של המטופל מחד, ובהאנשה של תהליכים מנטלים מאידך. ניתן לתמוה האין בתהליכים הנפשיים המיוחסים למטופל, על פי גישות אלה, גם בעצם הגישה הטיפולית והתנהגות המטפלים עצמם. מתוך הסכמה עקרונית עם עמדה זו, (כמו גם העדפתה של הגישה ההתייחסותית לטיפול), אבקש להאיר שתי נקודות מזוית שונה מעט. בתוך כך אצביע על סכנות בולטות בגישות אלה, אך משותפות למעשה לכל גישה טיפולית שהיא.

 

הנקודה הראשונה נוגעת בשאלה עד כמה חופש יש למטופל הבוחר מטפל מסויים מגישה מסויימת. הנקודה השנייה נוגעת למרכיבים סוגסטיביים בגישות יחסי האובייקט מבית מדרשם של קליין וביון, מרכיבים ה"מזמינים" ומחזקים התנהגות תוקפנית.

 

ההנחה הראשונה מייחסת למטופל אפשרות בחירה, משל היו אלה יחסים שיוויוניים בו רשאי הוא לקום ולעזוב טיפול אשר נראה כלא מתאים לצרכיו. לכאורה זה אכן כך. כולנו מכירים מטופלים אשר עזבו את הטיפול שלנו, כשתחושתם היא כי איננו מתאימים לטפל בהם, כמו גם מטופלים אשר הגיעו אלינו לאחר טיפול/ים אשר אותם חוו כלא מתאימים, ואצלינו הם מגלים "איך באמת" היו צריכים לטפל בהם. אולם האם באמת רוב המטופלים יכולים לדעת מהם הצרכים אשר הכתיבו להם סגנון טיפולי זה או אחר? האם הפנייה למטפל מסויים דומה לבחירתו הלא מודעת של בן זוג? (למשל, 4-2). אם כך הדבר, הרי שאין זו "בחירה" במלוא מובן המילה, מאחר ומדובר בדבר מה דטרמיניסטי. יכולת בחירה "ממשית" תגיע (ברבות מן הפעמים) רק לאחר תהליך טיפולי משמעותי, בו ממילא כבר מושקעים המטופל והמטפל. אולם אף לא אחת מההנחות שלעיל הכרחית, ונראה כי ברבות מהפעמים נובעת הבחירה במטפל מסויים משיקולים אחרים, רבים מהם מקריים. היות וכך, על המטפל מוטלת האחריות לאפשר למטופל את יכולת הבחירה.

 

ייתכן כי משמעות הדבר היא צורך אמיתי בבחינת שאלת ההתאמה של המטופל למטפל (ולהפך) בשלבי הטיפול הראשוניים. האם הגישות הקלייניניות והביוניות ("הקלאסיות") מעודדות זאת? מסופקני. מסופקני, בשל הסכנה הקיימת בשימוש פרשני של ה"אמת" (ראה 5). שימוש מעין זה, הגובל בדת (אצל ביון, למשל), המנוגד לדרך החקירה המדעית (6) והמתעלם פעמים רבות מצרכיו של המטופל. שימוש כזה יכול לגבול פעמים רבות בעמדה טיפולית כוחנית ואלימה. עמדה מעין זו "מאלצת" את המטופל לקבל את הפרשנות "הנכונה", אילוץ אשר מבקרי הפסיכואנליזה כדוגמת מייסון (7) הפכו אותו לסימן ההיכר לכמעט כל טיפול פסיכותרפויטי. אם לסכם, הרי שלא תמיד המטופל "בחר" את המטפל, ומתוך כך – לא תמיד יהיה זה הולם לכבול את הפונה בסד התיאורטי עמו מגיע המטפל.

 

כאן עולה הנקודה השנייה. האם אין בגישת יחסי האובייקט נוסח קליין וביון מרכיבים סוגסטיביים המאלצים את המטופלים לקבל את הנחות התיאוריה. כל הטכניקות הפסיכותרפויטיות (ורבליות ולא ורבליות, גלויות או סמויות, ישירות או עקיפות) כוללות במהותן מרכיב סוגסטיבי (ראה למשל, 8) הנובע ממערכת הציפיות של המטופל, מהרפורט (הקשר הטיפולי), מהברית הטיפולית, מהמערך (setting) הקבוע, צורת הישיבה (או השכיבה) ומן השינויים במצב המודעות המתרחשים מעצם ההתמקדות בתהליכים פנימיים.

 

מציין פרופ' אורבך (1) כי השימוש הסוגסטיבי בפרשנויות ומושגים מתוך התיאוריה יוצרים אווירת מאבק וחוסר אמון. אלו סוגסטיות תוקפניות, סמכותיות, לא מתפשרות. ניגודן הגמור של הסוגסטיות הפרמיסיביות המזמינות למשחק (ויניקוטיאני). המטופל, שלא במתכוון, יכול למצוא עצמו "משתכנע", בין השאר מעצם המצאו מול דמות מטפל(ת) סמכותי היודע "באמת" את המטופל. היה ויתקומם, יכעס או יזעם בשל ההתקפה אותה חש הוא על עצמו – הרי שתמיד ניתן להשתמש (באופן מופרז והגנתי) ב"נשק יום הדין" - ההזדהות ההשלכתית. מושג חשוב אך בעייתי, המאפשר להניח את כל האחריות למתרחש בחדר הטיפול על כתפי המטופל.

 

הלכה למעשה:

 

את השיחה הראשונית (או השיחות הראשונות) ראוי להגדיר כנסיון כנה לזהות את צרכי המטופל, לענות על השאלה האם המטפל על אישיותו ושלל גישותיו התיאורטיות – יכולים לענות על צרכים אלו. מובן שקיימות גישות אשר בחינה מעין זו מובנה בהן, אך גם מטפלים הדוגלים בגישות אחרות יכולים להפיק תועלת מבחינת שאלת ההתאמה, תוך לקיחת אחריות גם על חלקו של המטפל במטריצה.

 

הנקודה השנייה היא הכרת המרכיבים הסוגסטיביים הקיימים בטיפול. לעתים נשתמש בהם באופן מודע לקדם תהליכים, אך לעתים, כאשר אין אנו מודעים לעוצמתה של הסיטואציה הטיפולית – אנו מפעילים סוגסטיות באופן שאיננו מודעים לו, עלולים מבלי משים להכנס למקום כוחני ויודע כל, לצמצם את המרחב המעברי (הנוצר באמצעות המערך הטיפולי) ולסכן את מטופלנו בחוויית אביוז נוסח ג'פרי מייסון.

 

ניתן לשער כי ממקום המודע למפגש האינטרסובייקטיבי בין צרכי המטופל והמטפל, וממקום הבודק בכנות את שאלת ההתאמה בינהם, יוכל הטיפול – בכל גישה תיאורטית אשר תהיה - להיות יעיל הרבה יותר. כך תקטן הסכנה של שמוש כוחני, אביוזי ואלים לעתים, במושגים תאורטים החותרים אחר אמת אוניברסלית.

 

 

 

ספרות:

אורבך י., על קופסאות וחפצים: נקודת מבט ביקורתית על תיאורית יחסי האובייקט. שיחות, י"ז(3): 266-273, 2003. .1

2. Mittelman, B., Complementary neurotic reactions in intimate relationships. Psychoanalytic Quarterly, 13: 479-491, 1944.

3. Bowen M., Family Therapy in Clinical Practice. New York: Jason Aronson, 1978.

4. Dicks H V., Marital Tensions. New York: Basic Books, 1967.

גלדמן מ., האמת בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. תל אביב: מחברות לספרות, 1991. .5

קליינהאוז, מ., סלע, פ. היפנוזה: מדריך בסיסי לאנשי מקצוע. רמת גן,1987.  .6