בחינה פסיכואנליטית את החזרתיות (repetition) בסיפור "אמה צונץ" לבורחס

 

ד"ר אודי בונשטיין

 

(פורסם בכתב העת "מעגלי נפש", גליון 1 אוקטובר 2009, 4-6)​

 

תקציר

מאמר קצר זה מדגים היבטים מסויימים של הלא מודע באמצעות בחינתה של תגובת הקורא את הסיפור "אמה צונץ" לבורחס. יודגם מושג החזרתיות (repetition) אשר מטרתו במערך הנפשי - לא לזכור. החזרתיות במבנה הטקסט שבסיפור תבחן לאורה של כפיית החזרה, ותבדק ההשערה שבסיפור, כמו בקליניקה, משרתת החזרתיות מטרה זהה: לשמש כמעבר מידיעה לאי-ידיעה.

 

 

 

את הפרשנות הפסיכואנליטית לספרות ניתן לדמות למעשה הפרשנות של האנליטיקאי לטקסט (של המטופל). למרות שבטיפול מדובר בטקסט מושמע שצורתו היא של אסוציאציות חופשיות, הרי שמניחים אפריורית שבטקסט זה קיימים מרכיבים הנעלמים בהכרח ממודעותו של המחבר. מעמד דומה יש גם לטקסט הספרותי. המודעות ה"קוונטית" שהחליפה את התפיסה הפוזיביטיסטית של התודעה, הביאה לתפיסה שידיעתנו את העולם נתונה למנגנונים לא מודעים המעצבים אותה (גלדמן, 1998). במלים אחרות, אנו מפרשים את העולם באופן פעיל, וכך – כל פעולה של דיבור, כתיבה או קריאה מהווה פעולה מודעת ולא מודעת במקביל: היא נובעת מפירוש מודע ולא מודע של משהו, והיא עצמה נתונה לפירושים חדשים.

 

קריאת "אמה צונץ" לבורחס (1975) מעניקה אפשרות לבחון, דרך תגובת הקורא, היבטים מעניינים על הלא מודע. זהו סיפור קצר העוסק בנקמתה שוברת הלב של נערה יהודיה באדם שהביא להתאבדותו של אביה. מאפיינים רבים בסיפור זה מצביעים על קיומם של תהליכים לא מודעים בטקסט, כך למשל ניתן היה לחשוב על תפקידי הידיעה ואי הידיעה לכל אורך הטקסט (כמו במקרהו של לוונטאל, מנהל המפעל, שלא יודע שאמה יודעת; ולחילופין - הידיעה מראש על העומד להתרחש המתקיימת לאורך הטקסט) – כמו גם לניגודים הקיימים בו זמנית בטקסט – למשל החלוקה (אי החלוקה) בין קורבן לרוצח, כקיום בו זמני של ניגודים (Struuock, 1977) או אמה המתנגדת לכל צורה של אלימות "כמו תמיד" – אך רוצחת (ולמעשה מתכננת רצח זה לפרטיו). גם לבדיקת הקשרים האסוציאטיבים המתעוררים בקורא בזמן הקריאה יש חשיבות. כך למשל, לא יכולתי להמנע מלהעלות בעיני רוחי את סיפורו של דוסטוייבסקי "החטא ועונשו", ומבחינת הדמיון (הפירוש) שאני כקורא מוצא בין אמה צונץ לבין רסקולניקוב. קיימות דוגמאות נוספות, אך אבחר להתמקד במאפיין אחד מבינהן: החזרתיות (repetition) בסיפור.

 

פרויד, ב"מעבר לעקרון העונג" מנסה להסביר את החזרה הכפייתית באמצעות דחף המוות, מאחר ואין בהסבר הנשען על גלגולי הדחף המיני - הכפוף לעקרון העונג - כדי להסביר חזרות על אירועי סבל קשים. החזרה הכפייתית יוצרת זמן מעגלי השב וחוזר אל נקודה מסוימת וכאובה בעבר.

 

במהלך הטיפול, בהעברה, אין החזרתיות מהווה בהכרח יצירה מחדש של אירוע מן העבר, אלא "ניצול" הסצינה הטיפולית לשימושה של סצינת העבר, ולהפך. המעבר בין הסצינות יוצר השפעה הדדית שלהן זו על זו. החזרתיות בהעברה אינה יונקת את משמעותה מהאירוע ההיסטורי או מזה המתרחש בטיפול עצמו, אלא מהקשרים – הדמיון והשוני – בין שתי סצנות אלו.

 

עבור לקאן, כפי שמציינת פלמן (Felman, 1993), אין החזרתיות נעוצה בדמיון התמטי בין שני האירועים בסיפור, אלא במבנה הסיטואציה כולה, בה מתרחשים האירועים. כך, במקום להדגיש את הדמיון התמטי שבין הסצינה הראשונית: "הריגת" האב (החרפה מאז מאסרו, שינוי שמו, הדחייה הפתולוגית מגברים וכו') ובין החזרה על סצינה זו (הריגת המנהל, בעל המפעל, "דמות האב") - על כל המשמעויות האדיפליות המתעוררות סביב ההתרחשויות המתוארות, ידגיש לקאן נקודות אחרות. כפיית החזרה נובעת לדידו מהסדר הסמלי, מתבניות הסדר הלשוני הקובעות את היחיד. התקת הדחף המקורי והראשוני אל מסמן כלשהו גורם לכפיית החזרה. זו מחזירה שוב ושוב להכרה את המסמן, אליו הותק הדחף תוך העלמת (הדחקת) תוכנו הראשוני של הדחף. אבחן נושא זה משני כיוונים: הראשון הוא בחינת התבניות החוזרות בטקסט, והשני הוא בחינת המכתב, המסמן.

 

הניסיון לבחון תבניות כאלו מעלה את האפשרות כי הפללת עמנואל צונץ בפשע אותו ביצע אהרון לוונטאל – זו הסצינה הראשונית, בה מעורבים בנוסף לשתי הדמויות גם דמויות ה"אחרים" (הקהילה, המשטרה וכו'). הסצינה השניה, החזרתית, הנה תחבולתה של אמה במטרה להפליל את לוונטאל ולזכות אותה עצמה מאשמה (וגם כאן הקשר הוא בין 3 סובייקטים). מדובר בתבנית כמעט זהה, אשר גם לשוני בה (מעבר לדמויות) יש תפקיד, אליו אתייחס בהמשך. פלמן מתארת זאת יפה בצורה סכמתית לגבי "המכתב הגנוב" לפו. אנסה להשתמש במודל זה על מנת להדגים את אחת האפשרויות לדמיון המבני בין שתי הסצינות:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ומכאן, מעניין לחשוב, אפשריות החלפות רבות בין הדמויות, משל היו הוויה סימטרית, המאפיינת את העקרונות לפיהן פועל הלא מודע (ראה, פריאל, 1998). דוגמא לכך, עליה הצבעתי קודם היא איחוד וקיום הניגודים בחלוקה בין קורבן לרוצח (Strurrock,1977).

 

גם כאן, בדומה לראייתו של לקאן את המכתב בסיפורו של פו, ייתכן כי המכתב שמקבלת אמה בתחילת הסיפור מהווה את הסימבול ללא מודע. אם נזכור כי מטרת החזרתיות היא לא לזכור, הרי ש"פלישת" המכתב – הסתרתו, ומאוחר יותר השמדתו, ובמקום – החזרתיות במבנה הטקסט, מהווים סימבול לתהליך הנפשי העומד בבסיס כפיית החזרה. תפקיד דומה נודע גם לכסף שמקבלת אמה מהזר, עבור "שירותיה": "לקחה אותו בידיה וקרעה, כשם שלפני כן קרעה את המכתב". חיזוק לרעיון זה מתקבל מבחינת השוני בין הסצינה הראשונה לשניה: מעבר להבדלי הדמויות יש כאן מעבר מידיעה לאי ידיעה (כמו למשל, אצל לוונטאל).

 

לנושא דומה נדרשה פריאל (Priel,1995), אשר בעזרת שתי דוגמאות מסיפוריו של בורחס הדגימה את היחס בין הסצינה הראשונית לסצינה החזרתית. הסיפור הראשון, "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה" מראה יצירה מחדש בה מודגש השוני, כאשר הזמן החולף מאפשר "עיבוד" (working through). כך, למרות השימוש במשפטים המדויקים, נוצרת בעזרת הזמן חוויה בעלת משמעות שונה. בסיפור השני, "הדו"ח של ברודי" מודגם מקרה בו לא קיימת הסמלה, לא קיים הבדל בין המקור לחזרה: ברודי נפגש עם שבט פראים בעלי שפה שאינה סמבולית. המספר בונה בקתת עץ, אליה ממשיכים הפראים להתייחס כ"עץ". המשמעות הקודמת הועברה למצב החדש ללא כל הסמלה או שינוי.

 

נראה כי הסיפור הנוכחי מאפשר הדגמה נוספת של חזרתיות מתוך שוני, שאינו פונקציה של זמן בלבד, אלא גם של חילופין נוספים אשר יחד עם העובדה שיוצרים הם שוני (בשמות, בזמנים, בנסיבות) הרי שבו בזמן הם נשארים זהים (האפקטים, למשל). כך מתאפשרת פעולה של אי ידיעה (אי זכירה) על ידי חזרה על הסצינה הראשונה, המכאיבה. רעיון זה מודגם באופן הברור ביותר במשפט הסיום של הסיפור: "אמיתית הייתה נימת דבריה של אמה צונץ, אמיתית הייתה הבושה שלה, אמיתית הייתה השנאה, אמיתית הייתה גם החרפה שנגרמה לה. כוזבות היו רק הנסיבות, הזמן ושם אחד או שניים".

 

 

כותב (1987) Brooks:

 

"אני מאמין שהתקיימותן של פרספקטיבות פסיכואנליטיות בחקר הספרות נובעות בסופו של דבר מהיותנו משוכנעים… שמבנה הספרות הוא במובן מסוים מבנה הנפש…אנו ממשיכים לחלום על התלכדותן של הפסיכואנליזה וביקורת הספרות כי אנו חשים שצריכה להיות, מוכרחה להיות, איזושהי התאמה והקבלה בין התהליך הספרותי והנפשי, שהמבנה והצורה האסתטיים…חזקה עליהם ש…יהיו חופפים למבנים ולאופרציות הנפשיות, שהם מעוררים ופונים אליהם כאחת".

 

השימוש בכלים פסיכואנליטים בספרות יכול לחדד הן את הבנת המושגים התיאורטיים – אשר מצידם מעשירים את הקריאה ויוצרים חוויה אסתטית משל עצמה – והן להגביר את הרגישות לנרטיב המדובר של המטופל ולמאפיינים הצורניים והלינגוויסטים בדיבורו. על סממניו הסיפוריים של התהליך הפסיכואנליטי (וההבדלים ביניהם) דנה בין השאר, שטיין בשני מאמרים שפורסמו ב"שיחות" (1990, 1988).

 

נקודה נוספת ואחרונה היא ההקבלה בין תהליכי היצירה והבריאה ההדדית הקיימים בין כותב-קורא-טקסט (לאו דווקא בסדר זה) ובין התהליכים האינטרסובייקטיבים המתרחשים בחדר הטיפולים, נושא מעורר מחשבה הדורש התייחסות מעמיקה משל עצמו.

 

 

ביבליוגרפיה

 

Brooks, P.(1987). The idea of a psychoanalytic literary criticism. In: Rimmon-Kenan (Ed.), Discourse in literature and psychoanalysis. London, Methuen.

 

Felman, S. (1993). The case of Poe: Applications/Implications of psychoanalysis. In: E. Berman (Ed.). Essential Papers on Literature and Psychoanalysis. New York/London, New York University Press.

 

Priel, B. (1995). Causality and repetition: Freud’s deconstructive strategies and Borges’ insight. Literature and Psychology, 41(3), 13-21.

 

Strurrock, J. (1977). Paper tigers: The ideal fiction of Jorge Luis Borges. Oxford, Clarendon Press.

 

בורחס, ח. ל. (1975). גן השבילים המתפצלים. הקיבוץ המאוחד, ישראל.

 

גלדמן, מ. (1998). ספרות ופסיכואנליזה. הקיבוץ המאוחד וקרן יהושע רבינוביץ לאומנויות, תל אביב.

 

פריאל, ב. (1998). על תיאוריה ובדיון: מאטה-בלנקו ובורחס. שיחות, י"ב(3),220-224.

 

שטיין, ר. (1988). דו השיח הפסיכואנליטי כטקסט נקרא ונכתב. שיחות, ב(3), 233-239.

 

שטיין, ר. (1990). "מה הסיפור"? – סממניו הסיפוריים של התהליך הפסיכואנליטי. שיחות ה(1): 45-52.